סטנדר אתר לימודים דתי

שנת מדרשה: מה התכלית?!

מהי לדעתך מטרתה העיקרית של שנת המדרשה? לגדל תלמידות חכמות שישפיעו על עולם התורה? לעורר חוויות רוחניות שידליקו את הניצוץ בנשמה? להכין את הבת לחיים כאם וכרעיה? לפניך עמדותיהם של מלמדים ומלמדות במדרשות מכל הגוונים.

הדיון פורסם ב"מקור ראשון", מוסף "שבת"

כ"ד אייר תשס"ט
 

אורות רחוקים
עירית הלוי, ראש מדרשת נגה בקדומים
 

עולם המדרשות מעניק לבנות חוויה רוחנית קסומה וטוטאלית, שלעתים מתבררת כחסרת כיסוי כאשר הבנות יוצאות אל העולם הרחב.

לימוד התורה הנשי המתפתח מזה כמה עשורים בקרבנו הוא אחת המהפכות שחוללה היהדות המודרנית. יש בכך שינוי של ממש בדפוס ההתנהגות המסורתי, ואולי אף בהלכה הפסוקה, והוא התקבל בסופו של דבר בסגנונות שונים בכל גוני הקשת האורתודוקסית. אין לי ספק שמדובר בשינוי חיובי התורם ליהדות בכלל וללומדות בפרט.

גם אני, באופן אישי, חבה לעולם המדרשות חוב גדול, כמי שמסלול חייה השתנה באופן עמוק כתוצאה ממפגש עם התורה ולימודה. דווקא מתוך כך אני מבקשת להעלות מחשבות ביחס לשינויים החיוניים להתפתחות תחום המדרשות לבנות.

במרבית המדרשות ניתן להגדיר את פרופיל הבת הלומדת כרווקה בגילאי 21-18, המגיעה לאחר שנות השירות לשנה של אתנחתא רוחנית. בדרך כלל הבת אינה מעוניינת במסגרת הלימודית כשלעצמה, במיוחד כשכרוך בה מאמץ אינטלקטואלי או התמודדות עם חומר לימודי "יבש". גם באשר לתהליך הרגשי והאמוני אין הסכמה מצד הבנות להתחיל בשנת המדרשה תהליך ארוך שנים של חשיפה לרבדים הרוחניים שבחייהן. מרבית הבנות מבקשות לשהות באווירה רוחנית מרוכזת וטוטאלית למשך שנה, ולחוות באמצעותה חוויה רגשית חזקה של התעלות רוחנית או התחזקות דתית. חזון לימוד התורה הנשי, כהקניית ידע תורני ממשי או כאמצעי להעמקה בעולם הפנימי, מתנפץ על סלע המציאות והופך בסופו של דבר להפנינג רוחני מתמשך.

אירועי סוף השנה במדרשה לא יחשפו זאת. צוות המדרשה יקבל, בדרך כלל, מן הבנות המוארות שפע שבחים על שנה מופלאה שהחיים שלאחריה שוב לא יחזרו להיות כפי שהיו. התרוממות הרוח והמהפך באורח החיים ובסגנון הלבוש והדיבור של הבנות מחזקים את התחושה שמשהו רב משמעות התרחש כאן. רק בחלוף זמן, חודשים ולעיתים שנים, עוברת הבת תהליך התפכחות כואב מהעולם הרוחני המתוק והמרומם שדימתה לראות בו את עצמה. בנקודת מבט זו, הופכת שנת המדרשה לחוויית נעורים רומנטית, תמימה ו...לא רלוונטית. במקרה הפחות טוב, מלווה תהליך ההתפכחות בתחושת רמייה (כלפי עצמה או כלפי אחרים), במבט ציני על שפה זרה שאימצה לעצמה ועל סגנון חיים זר לאופיה ולרגשותיה האותנטיים.

לפני מספר שנים הזדמנתי לנסיעה משותפת עם מלמד מרכזי באחת המדרשות בארץ. במהלך השיחה הוא הביא בפניי נתון, שלפיו ככל שהבת מתחתנת שנים רבות יותר לאחר שנת המדרשה, כך הבית שהיא בונה תורני פחות. לכן, כך טען, יש לדאוג לחתן את הבנות סמוך ככל שניתן לשנת הלימודים.

אני דווקא מוצאת את עצמי שמחה על בת המרגישה רחוקה מחוויית הלימוד של גיל עשרים ורואה בכך פתח לבניית מקום בוגר יותר. לטעמי, היה ראוי לחשוב מדוע התורה הנלמדת במדרשה אינה רלוונטית בעבור בת שיצאה מן הסביבה המגוננת של בית המדרש. לו זו היתה השאלה - היה ניסיון ליצור תהליך לימודי בוגר, המסוגל להעניק עצמאות מחשבתית וכלים רוחניים ונפשיים לחיים הממשיים של הסטודנטית או של האישה הבוגרת.

פנייתי היא בראש ובראשונה לבנות המדרשות, בעבר, בהווה ובעתיד: בואו ללמוד, לקנות דעת, להסכים להכיר את עצמכן בעצמכן. הלוואי ולא הייתן מבקשות-דורשות מהמדרשות להפיק חוויה רוחנית צבעונית מדי, עזה מכדי להיות אמינה, שתספק את מאווייכן. אתן רוצות אותנו מושלמים, צדיקים, מודל לחיקוי ולהערצה. רוצות שנחשוב במקומכן, נחליט בשבילכן, נגלה לכן את האור או אולי נברא אותו למענכן. ואחר כך עוד תביטו לאחור בתלונה שמה ש"מכרנו לכן" לא אמין ולא נוגע. אל תסתפקו בשיחות מוסר מרוממות ובקטעי חסידות מרגשים (שככל הנראה לא יהיו רלוונטיים לחיים של רובכן בהמשך). אל תיכנעו לפסיביות. לנטייה להעריץ ולהתבטל. למקום החלש שרוצה כל כך להיות מובל על ידי אחר.

ואם לא עלה בידכן להיות רציניות, בוגרות ואחראיות, להתמיד בחומר היבש, לשאול שאלות שאין עליהן תשובה מיידית, לחקור במו ידכן נושאים סבוכים - לפחות תדעו שזו לא התורה – זה אתן. ואם התבגרתן בשעה טובה יש לתורה עוד הרבה מה להציע. גם במקומכן החדש.
 

לא לספק את הסחורה

אך גם על כתפינו, המלמדים במדרשות, מונח עול כבד. ראשית, חובה עלינו לא "לספק את הסחורה". לא לוותר על מאמץ הלימוד של הבנת הטקסט גם אם איננה מרגשת. לא להסתפק בשיחה מתגלגלת אסוציאטיבית על דא והא רוחני, שנראה כל כך משמעותי לבנות תוך כדי השיעור ולעתים חסר חשיבות רגע אחרי שהן יוצאות ממנו. לא לביים להן עוצמה רוחנית שאין לה ממשות בחייהן. לנסות לעודד חוויה רוחנית רגועה ומאוזנת, להעלות את הרמה הלימודית, לנסות לפתח חשיבה עצמאית, לוותר על תוצאה מיידית ועל יישור קו עם התלם שסללנו. לא להיכנע לפופולריות ולא לראות במספר התלמידות פרמטר עיקרי להצלחה. אנחנו מלמדים תורה ולא מוכרים פלאפל, ולכן לטעמם של הקונים ולמספרם יש תפקיד מוגבל ביותר. להתייחס לבנות בכבוד. אולי הודות לכך יתחילו גם הן לכבד את עצמן.

ועוד: הבנות המגיעות הינן צעירות בגיל, ועל פי רוב עם מטען תורני ורוחני קטן. מצב זה עלול להפוך אדם צעיר, ללא יחס ראוי למדרגתו האמיתית, לרב "המקסים" "התותח" "המלך" ושאר סופרלטיבים כיד הסלנג המדרשיסטי. ר"מים נעשים מודל לחיקוי ולהערצה מעבר למידה. הבנות ניגשות ביראה, בגוף שלישי, ומבקשות להניח עליהם את כל משא חייהן הרוחניים והאישיים. זוהי תשתית המקשה על תהליך לימודי מעמיק ומובילה לביטול עצמי, במקום ללימוד בוגר ומעצים. לעתים סבורים המלמדים שחובה עליהם להציג בפני הבנות חזות רבנית מורמת מעם, מתוך תחושה שהבנות זקוקות לסמכות רוחנית להתבטל בפניה כחלק מתהליך הצמיחה הרוחני שלהן (ואכן, כפי שציינתי למעלה הבנות משדרות צורך כזה). בעיניי אין בזה צורך.

תפקידנו לחזק את אישיותן של הבנות ולא לעודד את הצד החלש שלהן המבקש להיתלות בדברים הבאים מן החוץ. המפגש הכֵּן עם דמויות אמיתיות, בעלות חסרונות, לבטים וכשלונות, יאפשר גם לתלמידותינו לפגוש את עצמן באותו מקום אמיתי וכן.

לימוד מעמיק ואנושי, ללא היסחפות והתבטלות, יבטיח שאכן לא יהיה לימוד התורה הנשי ח"ו משום תפלות, ויביא ברכה לנשים עצמן ואף לעולם התורה בכללותו.








חיה בזכות הפסטיבל הרוחני
ענבל וינברגר, בוגרת מדרשת צפנת בצפת
 

במדרשה למדתי שה' איתי גם באוניברסיטה ובקניון והתאהבתי בו – בא-להים. זה הולך איתי עד היום ולכל מקום, והעבודה רק התחילה.

בשעה שבה קראתי את עמדתה של עירית הלוי, הלכה וגברה בי תחושת ההתמרמרות והתסכול. כבחורה שסיימה לפני שמונה חודשים את אחת התקופות היפות בחייה, אם לא היפה ביותר, במדרשה, מצאתי עצמי חולקת כמעט על כל משפט שני שלה.

עירית מתארת את הבנות המגיעות למדרשה כמי שמחפשות שנת פסטיבל רוחני, שהוא כולו אורות ואקסטזה. זאת לעומת ה"חזון" שאותו הגדירה כ"חזון לימוד התורה הנשי כהקניית ידע תורני", ולדבריה הוא מתנפץ על סלע המציאות.

הדברים הזכירו לי מורות מהתיכון, את אלו שיצרו את החוויה הצרובה, לעיתים השלילית, של מפגש עם עולם הלימוד התורני. זה לא הן באופן אישי, זו המערכת, המעוותת משהו, שנותנת לנו ציונים על עבודת ה' מלאכותית. זו שבגללה הלכתי לחפש את ה' באמת. לבקש פניו. ליהנות מזיו שכינתו לא דרך בגרות במחשבת או בתנ"ך. והן גם יצרו תחושת פספוס והחמצה. זה כל מה שיש לארון הספרים היהודי להציע לי? מספר ספרי אמונה שאינם רלוונטיים לחיי כרגע, בגיל ההתבגרות, שהרי ניבחן עליהם בסוף השנה ולכן הם מאבדים את אפקט ה"לשמה"? הרבה יותר בערה בי השאלה איך, למען ה', מתרכזים בתפילה? ולמה אלוקים הוא משהו שפוגשים רק בבית הכנסת, ומה זאת אהבה, ויראה, ומה ה'ביג-דיל' בשבת? אז יושבים סביב השולחן, שרים קצת, אוכלים קוגעל ומבלים בסניף. ואולי אחר כך, במוצ"ש עם החבר'ה, במנגל או פויקה, עד השעות הקטנות של הלילה, עם בנים, כי אנחנו "דוסים" וזה מותר. וכולנו שומרים נגיעה!

הכרנו במדרשה

ולא הכרתי, באמת לא הכרתי את הקדוש ברוך הוא, האינסוף, הנצח, עד שחוויתי את "חווית הנעורים הרומנטית התמימה" הזו שאת מתארת; עד שלא הגעתי למדרשה, לתקופה של עיצוב זהות, של בירור, של תהליך ובניית כלים. של קונפליקטים בין המדרשה לבית, בין החברות מהשכונה לחברות במדרשה שחוות איתי עליות והתרסקויות רוחניות. וזה לא היה קל. זו היתה עבודת התבוננות פנימית מעמיקה. לא הייתי חלשה ולא מובלת, פילסתי לי דרך, בין הרים וגאיות, למדתי הלכה מתוך ספר, שחור על גבי לבן. גיליתי שאולי יש בעיה בצורה שבה חונכנו, אנחנו, האליטות מהציבור הדתי, ולא לימדו אותי, אף פעם, מה זה באמת אומר "מלא כל הארץ כבודו", מה כן מתאים לבת מלך לעשות ומה לא.

עד שהגעתי לשם, לא כדי לקנות כלים ללימוד, כי זה לא התפקיד שלי, כאישה, לדעת יותר, להתחפר בסוגיות גמרא או מוסר, גם לא 'עין אי"ה' בעמקות או 'אורות התשובה' בפלפול. לא, זה לא יהיה רלונטי לחיי. אבל להיות אמא טובה, רעיה טובה ואישה יהודייה כשרה, זה כן יהיה רלוונטי לחיי. וזה לא הכל. כמובן. גם לעבוד זה חשוב, ולתקן עולם במלכות ש-די, ולדאוג לעם ישראל ולארץ ישראל, אבל הכל, ה-כ-ל חייב להיות בתיאום עם רצונו של היושב במרומים.

במדרשה למדתי שה' איתי גם באוניברסיטה, גם בקניון, גם כשאני מכינה עוגיות וגם כשאני מחליטה מה ללבוש הבוקר. והתאהבתי בו. באלוקים. רק דרך השנה הזו, שבעינייך היא לא יותר מ"הפנינג רוחני", זכיתי להכירו בצורה עמוקה, מהותית, שכן חשפה אותי לרבדים מהותיים, עמוקים.

וזה הולך איתי עד היום. לכל מקום. והעבודה רק התחילה שם. ונכון, התחושה דוהה, אולם העיקר הוא היניקה מבית המדרש, החיבור התמידי, הדמויות התורניות שבכל פעם שאני קופצת לשם, לשבת קצרה או ליומיים בין מבחן למשנהו, בין סמסטר לשני, בין עומס אחד לאחר, הן מאירות פניהן אליי באהבה ובקבלה, ורוצות לשמוע איך החיים שם בחוץ, אחרי, ומחזקות ונותנות עוד מטען לעוד חודשיים של מלחמה יומיומית. וזה מה שטוב לי וחשוב לי. כי לי אין זמן עכשיו לשבת ללמוד תנ"ך, בעוונותיי. אז מזל שזה לא מה שאני זוכרת מהמדרשה, כי זו באמת היתה שנת בזבוז אם כל מה שיצאתי איתו היה כלים ללימוד נשי. אני חיה, לא לומדת. חיה את ה', וזאת בזכות אותה השנה, אותה התקופה, אותה הבועה שנשאבתי לתוכה לפסק זמן ממירוץ החיים. לתקופה של חשיבה על מה חשוב באמת.

העיקר הוא הלב

דיברת על בית פחות תורני שהבת בונה ככל שעוברות השנים מהמדרשה. זה לא חייב להיות ככה. כאחת שעוד לא זכתה לבנות את ביתה אני מודיעה לך חגיגית - רצונותיי לא השתנו. אולי נשחקתי, אבל החוויה עודה חיה ופועמת בי. וזה רק בזכות ערבי השירה עם הגיטרה בחוץ, אחרי כל השיעורים והלימוד, רק בזכות הפסטיבל הרוחני שזכיתי לקחת בו חלק.
ומה לגבי הבנים? את יודעת מה קורה אחרי שהם יוצאים ממסגרות התורה שלהם? הם לא קיבלו כלים ללימוד גמרא במשך חמש שנות ההסדר שלהם? וזה שינה משהו? אסיים באמירה הטוענת ש"ה' רוצה את הלב". רחמנא ליבא בעי. הכלים, דפי הגמרא, פרקי התנ"ך, כל אלו רק מסייעים להגיע לכך. הוא לא רוצה שאלות חוקרות ומפולפלות. הוא רוצה פשטות, תמימות, אהבה ויראה. מצוות, הלכות, דייקנות וזריזות.

מה שנשאר זו הידיעה שהוא שם, תמיד, מחכה לשמוע אותי, את כולנו, מחיה את הניצוץ הא-להי שבנו, את הנשמה שנתן בקרבנו. ולכן, בנות יקרות, תלכו ללמוד במדרשה. תגדלו, תפרחו, תתעופפו. העיקר שבסוף תדעו, בידיעה שאין שני לה, שיש בורא לעולם ויש מנהיג לבירה, וזו כל התורה כולה.


 






 

מחיים דתיים לחיי קדושה
מירב סויסה, ראש בית מדרש מדרשת יעוד, ירושלים
 

יש לאפשר לבנות להיפגש עם אנשים שחיים את התורה בשמחה, מתוך התמודדות ובירור ולא מתוך ברירת מחדל.

עירית הלוי סבורה כי במקרים רבים המדרשה אינה מכינה את הבת לחיים, משום שהיא מספקת "חוויה רוחנית צבעונית" אבל אין בה "מאמץ לימוד של הבנת הטקסט". מה שנדרש, לדבריה, להכנת הבת אל החיים שמחוץ למדרשה הינו בניין רוחני עמוק יותר, שיושג באמצעות העמקת הלימוד העיוני. עם החלק הראשון בטענתה של עירית הלוי אני מסכימה. אין ספק כי האתגר החינוכי העומד היום בפני המדרשות הוא להכין את הבת הדתייה לחיים של אמונה, אהבת תורה ואורח חיים הלכתי. אין מטרתה של שנת מדרשה להוות שנה של לימוד אינטלקטואלי או הקניית ידע מעמיק בלימוד. אולם, על האופן שבו יש להגיע ליעד זה – אני חולקת.

כיצד יש להכין בת לחיי תורה וקדושה בעולם מורכב ומלא אתגרים והתמודדויות?

לא להכריח להשתנות

לעניות דעתי, הנקודות הבאות הינן בסיס הכרחי ללימוד כזה:

א. היחס ללומדת: בחום. בכבוד. בקבלה שלמה ואמיתית של המקום הרוחני והדתי שלה. יש לאפשר לבת להתקדם בבניין האמונה והפנימיות בהתאם למי שהיא, לכוחותיה ולנטיותיה. אין לצפות מן הבת ולשדר לה כי היא צריכה להתאים את עצמה דווקא לדרך אחת, שרק בה טמונות הדרכים לאמת - ובכך, במקרים רבים, "להכריח" אותה להשתנות. יש לאפשר לבת לבחור בעצמה את האופן שבו היא עובדת את ה'. רק בדרך כזו בת שתצא מהמדרשה תוכל להמשיך בחייה ולהיות היא עצמה - וגם להמשיך בדרך שבה התקדמה במדרשה.

ב. אופן הלימוד: בעניין, בשמחה, באהבה. המוטיבציה ללימוד צריכה להישען על עניין ואהבה ולא על מניעים חיצוניים דוגמת לחץ חברתי, כמקובל במדרשות (כמו גם בישיבות) - ללמוד יותר שעות, לסיים עוד מסכת וכדומה. ודאי שאם המניע ללימוד הינו לחץ חיצוני, הרי שמחוץ למדרשה, בהעדר הלחץ, במקרה הטוב הבת לא תמשיך ללמוד, ובמקרה הגרוע - תמאס בלימוד ולעיתים אף בעולם הערכים הנלווה אליו. יש להוביל בנות ללמוד את המעניין אותן ולנצל את הזמן, את השיעורים ואת כל העומד לרשותן, אבל מתוך שמחה וחירות ולא באמצעי כפייה למיניהם.
בנוסף, כאשר בת תאהב את התורה, תהיה לה חוויה נעימה ושמחה של לימוד, וממילא היא תרצה לדבוק בדרכה. כאשר היא תרגיש שלימוד התורה הוא טוב לה ושהמפגש איתו משמח אותה – אזי היא תבחר בתורה כדרך חיים, גם כאשר הדרך לא תהיה קלה או נוחה.

ג. תוכן הלימוד: על המדרשה לעסוק באופן ישיר בנושאים רלוונטיים לחיים, בתחום האישי, הדתי, החברתי והלאומי. הבת צריכה להרגיש ולדעת כי לתורה יש מה לומר על החיים כפי שהיא חווה אותם: המפגש עם חילונים (באוניברסיטה או בעבודה), קשר זוגי, יחסי אנוש, אמונה, צניעות, כסף וחומריות, סוגיות לאומיות שונות, ועוד.

באופן כזה התורה אכן הופכת להיות תורת חיים, המדריכה את הבת בתחומים שונים בחייה, והופכת את החיים להיות לא רק דתיים במובן ההלכתי הצר אלא חיי אמונה וקדושה במובן העמוק ביותר. הערך המוסף של לימוד כזה הינו שהבת מקבלת את התחושה שהתורה אכן רלוונטית, שהיא אכן תורת חיים. תחושה כזו ביחס לתורה מציבה את התורה וההלכה כאופציה רצינית לבחירות שתעשה הבת בהמשך חייה.

בלימוד רלוונטי לחיים אין הכוונה ל"שיחה מתגלגלת אסוציאטיבית על דא והא רוחניים", כדברי עירית הלוי, אבל כן מדובר בלימוד טקסטים הנבחרים מתוך זיקה לעולמה של הבת, ולדו שיח פתוח וכן עם הטקסטים הללו. "אל תסתפקו בשיחות מוסר מרוממות", קוראת הלוי. מדוע? מה רע בשיחות המעודדות את הבת לשפר את מידותיה? כמובן, בנוסף לרבדים נוספים של לימוד, של העמקה עיונית ושל כלים מעשיים לעבודה בתוך החיים.

חתן כריזמטי

ד. דוגמא אישית: כל איש חינוך יודע שחלק ניכר מההשפעה החינוכית הינו באמצעות דוגמא אישית, ועל כן יש לאפשר לבנות להיחשף ולהכיר מקרוב אנשים שעולם התורה וההלכה הוא עולמם, ושהם חיים את התורה בשמחה ובאהבה, מתוך התמודדות ובירור (מה גם שפעמים רבות הסביבה הקרובה של בנות המגיעות למדרשה אינה כזו, אלא של אנשים שאורח החיים הדתי עבורם הוא בבחינת ברירת מחדל).

תופעה ידועה במדרשות, כפי שציינה הלוי, הינה הנהייה אחר דמות הרב או הרבנית הכריזמטיים. דבר זה מונע מן הבת מפגש בלתי אמצעי שלה עצמה עם הלימוד, שלא באמצעות מתווכים בדמות רבנים כריזמטיים המסיטים את תשומת הלב של הבת הלומדת מעצמה ומהמקום האישי שלה אל דמות הרב. לפני מספר שנים סיפרה לי בוגרת של אחת המדרשות, שהיתה ב"קשר רציני" עם בחור, על מעלותיו הרבות של הבחור. "אבל", טענה הבחורה, "מפריע לי שהוא לא כמו "X, אחד המורים המוערצים במדרשה. "כולנו מחפשות חתן כזה", אמרה לי בתמימות על עצמה ועל חברותיה. למותר לציין את העיוות שבאמירה כזו.

אחת הבנות שהזדמן לי ללוות באופן אישי וקרוב בשנת המדרשה שלה, לפני מספר שנים, אמרה לי בשיחה אישית בתחילת השנה כי היא החליטה להיות חילונית (כמו כמה מבני משפחתה), אולם לפני שהיא עוזבת את אורח החיים הדתי באופן סופי היא רוצה לבדוק את הדברים יותר לעומק. במשך השנה לא היתה הבחורה מהלמדניות הגדולות במדרשה. היא לא נכחה בשיעורים רבים, אולם היה לה קשר אישי טוב עם אנשי הצוות. היתה לה יכולת להביא את עצמה כפי שהיא (על התרסותיה ושאלותיה), לשאול ולברר את מה שבאמת העסיק אותה, והיתה לה החירות לבחור את צורת הלימוד שלה במדרשה באופן שמתאים לה. בסוף השנה החליטה הבחורה להיות דתייה. טרם עבר מספיק זמן בכדי לבדוק את התוצאה לטווח הארוך, אולם בקרוב היא עומדת להתחתן עם בחור דתי בע"ה.

נדמה לי שעל בסיס לימוד תורה שכזה, נוכל בע"ה לחנך ולהתחנך לחיי תורה אמיתיים ופנימיים, כך שילווה אותנו במהלך כל חיינו. אמן. 


 






 

לעודד למדנות נשית
רחל קרן, ר"מית בית המדרש ב מדרשת עין הנצי"ב 
 

ההזמנה למדרשות איננה הזמנה לחוויות אלא ללימוד התלמוד בעמל, במאמץ ובקניית יכולות לימוד, תוך נטילת חלק נשי בפעילות הדתית.

קראתי בעניין רב את מאמרה של עירית הלוי, ומצאתיו כתוב ביושר ובכנות, באומץ ובפתיחות רבה. אולם עלי להודות כי על אף שאני מלמדת במדרשה אחרת כבר קרוב לעשרים שנה, ואף עמדתי בראשה חמש שנים, מצאתי את עצמי משתאה ולא מכירה את המציאות המתוארת במאמר, ומתוך כך גם לא את הבעיות והפתרונות שעליהם הצביעה עירית. בעיני, "העיקר חסר מן הספר". והעיקר הוא לימוד תורה!

השאלה הגדולה היא לְמה אנחנו מזמינים את הבנות בבואן אל המדרשה? האם לשמוע שיעורים מרתקים מפי "תותחים" או "מלכים"? האם הן מוזמנות לשמוע השקפות עולם סדורות וקבועות ולעצב את חייהן לפיהן? האם הן מוזמנות להתרשם מאישיותם המרשימה מאוד של מלמדיהן, ומתוך כך לחקותם ולבנות את עולמן? הרי אם זאת הדרך, בוודאי ככל שתתרחקנה מן החוויה העצומה כך תקטן עוצמתה בחייהן.

אני רוצה להציג בית מדרש אחר, דרך אחרת – דרך שיש בה בעיני מענה למרבית השאלות ששאלה עירית, אם כי עדיין נותרות שאלות אחרות. אנו מזמינים את הבנות לבית מדרש שבו מתרחש לימוד מעמיק, לבית מדרש שבו קיימת דרישה מתמדת מן הבנות. ההיענות לדרישה של הלימוד אינה תמיד מרגשת ומהנה ולא תמיד חווייתית. לימוד זה דורש מאמץ גדול – הן התמודדות עם הקושי להכיר את שפת המקורות ולהבין דברים לאשורם, והן התמודדות עם השאלות שהלימוד מעלה בהשקפת עולם, בסוגיות רלוונטיות ועוד. עיקרו של בית המדרש בהצבת הלימוד כאתגר וכמשימת חיים לפני התלמידות, ולא (רק) כ"חוויה נפלאה", מרוממת ומרגשת, משנה אורחות לבוש ועוד סממנים.

לשאול את השאלות

בית המדרש צריך להפוך להיות מהות חיים של הלומדות בו, הן בשנת לימודיהן והן אחר כך. הוא יהיה כזה אם לימוד התורה יהיה שלהן, אם הוא ייבנה מתוך מאמץ משותף של הלומדות ושל המלמדות והמלמדים, הנמצאים ביחד בבית המדרש ומתמודדים ביחד עם כל נושא שנלמד.

וכאן השאלה אינה רק כיצד לומדים, אלא בעיקר מה לומדים. מה נכלל ב"תורה" המושמת לפני הנשים ללומדה? ברור לי שאם לא נפתח את כל תחומי לימוד התורה בפני הלומדות, וכפי שיודע/ת כל איש ואשת תורה - יסודם ובסיסם בלימוד תלמוד (וראשונים ואחרונים) - ימשיך לימוד התורה להיות "חוויה" ולא תוכן חיים. אולם, כשאנו פותחים את כל שערי התורה, ועיקר מעיינינו בהקניית יכולות וכלים ללימוד עצמי של תנ"ך, תלמוד, הלכה ומחשבה – נעשית התורה נחלתן של לומדותיה. ומאידך - כל זמן שהעמדה הבסיסית היא הרחקת הנשים מהפעילות הדתית המרכזית בלימוד התורה, אפילו בתוך המדרשות, והעמדת כל תורתן על שמיעת שיעורים, ולו גם מופלאים, בוודאי עולם התורה לא יהיה עולמן. הוא ייוותר עולמם של מלמדיהן, והן תהיינה בעמדת המשתאות, המתפעלות, ואחר כך – המתרחקות.

ומעבר לכך. במהלך הלימוד בבית המדרש, לא רק שאנו מאפשרים פתיחת כל ספר ומדריכים ומכוונים את הלומדות, אלא אנו מאפשרים שאלת כל שאלה, גם שאלות שהתשובות עליהן קשות, מורכבות, ואולי אף אינן בנמצא. עירית הלוי הזכירה בסיכום מאמרה בצדק רב את הצורך בכנות בלימוד, בדגש על האנושיות, ואלו אכן מרכיבים חשובים ביותר. על אלו להיות מיושמים מתוך לימוד אמיתי, לימוד שיסודו בשיח, בהקשבה, בתשומת לב ובדיאלוג מתמשך בין המלמדים והמלמדות ללומדות, ובין כל אלו לתוכן התורה הנלמדת. אין ספק – הלימוד מעלה שאלות רבות וקשות, אולם טוב שתישאלנה כל השאלות הנוגעות להווית חייהן של הלומדות - כעת ובעיקר בעתיד כשתצאנה מבית המדרש - דווקא מתוך שיח בית המדרש. לרבות מן השאלות אולי לא יימצא מענה מספק, אולם דווקא משום העיסוק הכן והמעמיק בהן, הופכת המדרשה לבית רוחני משמעותי ללומדות בה.

מפתחות תורה שבעל פה

השאלה שבה עוסקת עירית במאמרה, מקומן הרוחני של בוגרות המדרשות לאחר סיום הלימודים בהן, נוגעת, לדעתי, בנושא אחר לחלוטין. לא שאלת התמדתה של עוצמת החוויה, אלא השאלה איה מקומן של נשים שרק פתחו בלימוד, היכן תוכלנה להמשיך בו, היכן תתקבלנה כנשים למדניות, כתלמידות חכמים? בשאלה זו – מרבית המדרשות אינן מעיזות לגעת. העתיד הראוי של הלומדות הוא שתהיינה מורות טובות יותר ואמהות טובות יותר מכוח לימוד התורה שלהן. אלו הן מטרות נפלאות ונכונות, אולם בכך לא די.

באופן טבעי, וכך בעולם לימוד התורה של הגברים, הכניסה לחברת הלומדים מחוללת שינוי במעמדם של אנשים. בחברה שמעניקה ערך עליון ללימוד תורה בתור פעילות דתית, כל מי שלומד תורה לאמיתה הופך ממילא להיות שותף לפיתוחה והתקדמותה. ומכאן, שהמפתח לכניסתן של נשים להיות חלק ממרכזו של העולם הדתי מונח בהתקדמותן האינטנסיבית בלימוד תורה שבעל פה. כל החושש מפני תהליך כזה – מסרב לתת את המפתח הזה בידיהן, ועל כן יישאר לימוד התורה שלהן שולי, ותישארנה השאלות הגדולות ששאלה עירית במאמרה.

ומי שמוסר מפתח זה בידיהן, כראוי להן, אף הוא צריך להתמודד עם "תקרת הזכוכית" – כיצד אפשר יהיה לפרוץ דרך לנשים למדניות באמת ללכת בראש המחנה ולהוביל את ציבור הלומדות להישגים וליעדים ולאתגרים שכולן תוכלנה לשאוף אליהן. שנת הלימוד במדרשה תהפוך להיות רק היציאה לדרך, ולא תסתיים בחגיגות הסיום. הובלת לימוד התורה במדרשות בכיוונים אלו תעשיר לא רק את עולמן הרוחני של הלומדות אלא את עולמו הרוחני של עם ישראל, שירבו בו יודעות תורה ומשתתפות בקיומה. 

 






 

להדליק את הרצון
יהודה יפרח, מלמד ב מדרשת שובה בעפרה 
 

הלימוד העיוני אינו עונה על הצורך של הבנות במדרשה כל עוד נקודת הרצון כבויה. המדרשות מולידות מפגש שיוצר זעזוע, שרק לאחריו ייסחפו השכל והרגש.

יש משהו משכר, ואולי גם משקר, בשיח העוסק בעולם הלימוד הנשי, כשבדרך כלל אוהבים גם להצמיד לו את המונח 'מהפכה'. הנושא זכה להתייחסויות רבות ומגוונות מעל כמעט כל במה רלוונטית, כשהמשותף להן הוא התחושה שאנו מצויים בדור שעובר מטמורפוזה. העולם הרוחני הנשי מתעורר לתחייה. התחושה היא שאחרי אלפי שנים שבהן המגע הנשי עם אוצרות הרוח היהודיים הצטמצם ללימוד הלכות נחוצות ולשימור מנהגים משפחתיים, קורה פה משהו. עולם המדרשות התורניות לנשים מוביל מהפכה. המהפכה היא גם כמותית, בדמות מספר המדרשות והיקף הלומדות בהן, וגם איכותית - בפיתוחה של פרשנות וקריאה נשית המהווה חידוש של ממש בעולם הלימוד, והדברים ידועים.

דא עקא, שהשתאות מהתופעה נובעת לרוב ממקום של התייחסות כללית אליה. המורים והמחנכים במדרשות, העוסקים במימוש החזון בפועל, חשים שהמציאות היא שונה.

מדגישים את המודעות

אמנם, התייחסות כללית ל'מפעל המדרשות' תמיד תחטא לאמת, שכן תחת הכותרת הזו מסתופפים בתי מדרש שונים המציעים עולמות רוח ותוכן מגוונים. לא סוד הוא שרוב המדרשות עוצבו בהשראתן של ישיבות מסוימות, ולא הרי מדרשה הממשיכה את דרכה של ישיבת 'הר המור' כמדרשה הנוקטת בסגנונה של ישיבת 'הר עציון' או כמדרשה הממשיכה את דרכן של הישיבות החסידיות. עם זאת, בניגוד לעולם הישיבות שבו הפערים המנטליים והרוחניים שבין המוסדות עשויים להיות משמעותיים מאוד, תמונת המצב במדרשות שונה. אחרי כל החילוקים והדיוקים שבין תורת הרב קוק והרב סולובייצ'יק, ובין החסידות לעולם הליטאי, עדיין המשותף ביניהן גדול מאוד. מסתבר שגם במדרשות שהיו אמורות להיבדל בכיוון הרוחני – השיח והשפה דומים מאוד: בין אם מדובר במדרשות 'הקו' או הכתומות, בשכונות עירוניות או בהתנחלות, הצד השווה שבהן הוא עליית קרנן של תורות הנפש, החסידות, המודעות והתהליכים הנפשיים.

וכאן באה לידי ביטוי המורכבות של המפעל, שכן ההתרחשות במדרשות מתעתעת: מחד, המדרשה מזמנת לבאה בשעריה עולם של אנרגיות גבוהות, נעורים, דינמיקה סוערת המזמינה השתנות מהירה מאוד של ערכים, תפיסות ונקודות מבט. המאוויים הרוחניים הכמוסים פורצים בתהליך נפשי אינטנסיבי המלווה בטלטלות רגשיות ובמחזורים קצרים של גאות ושפל. תהליכים של שנים נדחקים אל פרק זמן קצר, תמציתי ומזוקק. הכל קורה, מופיע בנוכחות חריפה, אקספרסיוניסטית. האורות אולי רחוקים, אך לוהטים.

ומאידך, התהליך הזה מלווה לא אחת בפסיביות קיצונית: יש תחושה של המתנה לגאות, לגל שיבוא ויעלה אותנו, מין בהייה וגלגול עיניים הלוקחים רחוק מדי את הדרכתו של ר' נחמן שאמר: "ובשביל זה אין לאדם לדחוק עצמו על שום דבר". אל הבהייה הזו מתלווה טשטוש בתפיסת המציאות, ה'שפחה שעל הים' רואה במדרשה את מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במראה המרכבה. התהליך הרוחני שהבנות עוברות מפיק לעיתים וקטורים התנהגותיים סותרים, שהרי גם הקב"ה נושא הפכים. וכך, לדוגמא, הטיול להודו, שהיה בעבר הרקע לחיפוש והקטליזטור להגעה למדרשה, הופך במקרים רבים לתחנה הראשונה שאחרי שנת המדרשה, ועל קודי לבוש והתנהגות עדיין לא דיברנו.

לייאוש שביטאה עירית הלוי שותפים רבים מהמורים והמחנכים בעולם המדרשות. התחושה היא שהדור הצעיר של התלמידות התרגל למנטליות של חוסר אחריות: הן סולדות ממאמץ ומחפשות רוחניות אינסטנט, מתקשות לסגל הרגלים של מוסר עבודה גבוה. סדרי הלימוד העצמי במדרשות אינם מצליחים להמריא, החתירה ליצירה ולביטוי אישי מצטמצמת ואיתה גם המוכנות לקבלת עול.

אני סבור שהביקורת הזו, והייאוש הסמוי הנלווה אליה, אינם במקומם. הם נובעים מהתבססותן של הנחות שגויות באשר לייעודן של המדרשות, הנחות הגוררות ציפיות לא ריאליות.

במה דברים אמורים? המדרשות קמו כבתי מדרש לנשים כשהמודל לחיקוי המוכר היחיד היה עולם הישיבות הדתי לאומי. היסטורית, עולם הישיבות הלאומיות התבסס בתחילתו בעיקר על המודל הקלאסי של הישיבות הליטאיות, שהעצימו את דמות ה'למדן' העילוי כיצירתה המשמעותית ביותר של הישיבה. אבל למציאות חוקים משלה: המדרשות התורניות לבנות, המכינות הקדם צבאיות, רוב רובן של ישיבות ההסדר וחלקן הגדול של הישיבות הגבוהות נמצאות היום במקום שונה לחלוטין. כבר מזמן לא מדובר במוסדות אליטיסטיים המכוונים לטיפוחה של שכבת עילית מצומצמת, אלא למוסדות שהפכו להיות חלק אינטרגלי מהמסלול החינוכי הקלאסי של חניכי הציונות הדתית. רובם הגדול של תלמידי המוסדות הם בבחינת 'העם שבשדות': הם יגיעו למכינה או לישיבה, ילמדו שנה-שנתיים או חמש-שש שנים, וימשיכו ללימודי מקצוע ולפעילות מגוונת בארצות החיים.

מעוררות לחיים רוחניים

מקשב לעולמן של התלמידות נשמע שהלימוד העיוני הקלאסי אינו עונה על הצורך האמיתי שלהן. יש לימוד המתבסס על הוספת נתונים למערכת ידועה, הצעה של דוגמות ופרדיגמות ותפיסות עולם מסודרות. אך כשנקודת הרצון כבויה, כשתחושת הנוכחות של עולם הרוח נעדרת, נדרש לימוד מסוג אחר לגמרי: לימוד ששואל שאלות על בסיס מערכת ההפעלה, מפגש שיוצר זעזוע, שמנער מהשלווה והשאננות, שדוחף, שמעורר. כשהרצון יתעורר, ייסחפו אחריו השכל והרגש וכל כוחות הנפש, אך אי אפשר להפוך את סדר הדברים.

הביקורתיות, הרוחב האינטלקטואלי, תפיסת המורכבות, שיקול הדעת הזהיר, המודעות לרבדים השונים ולכפל הפנים והמשמעויות; התכונות הללו שכל כך חשובות לעיצובם של המנהיגים ומורי הדרך – עשויות להפוך לאסונם של 'העם שבשדות'. אמנם 'בחכמה איתברירו', אך החכמה המבררת היא סם חיים כשהיא באה על בסיס של דעת עמוקה - במשמעות שנתן לה רש"ז מלאדי - התקשרות, יציבות, ברית. כשהבסיס הזה רעוע, כשכוחות הנפש נשארים בשלב האינפנטילי, אז 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב', ותחת לפתח דמות רחבה ומעמיקה, גולים התלמידים למקום המים הרעים של הספקנות והציניות והקרירות המקפיאה שמצליחה למלא את עצמה רק ממלחמות עם 'הרבנים והחומרות'. אצל נשים הנפילה עשויה להיות אף גרועה יותר ולהיתרגם לפירות הבאושים שמייצרות הפקולטות למגדר באוניברסיטאות.

סדר היום במדרשות עוצב מתוך מודעות למורכבות של המציאות. בתוך כל הכאוס התרבותי שרוחש מסביב המדרשות מצליחות לא להתבלבל, לעורר חיים רוחניים ולהבעיר את הלבבות לה' יתברך. המפגש עם הנועם שבתורה מעורר בתלמידות את החשק ואת האהבה, מאיר אורות גבוהים גם אם לפעמים מדובר באורות של תוהו שנפגשים עם כלים חד פעמיים. ההיחשפות לארץ הגבהים של הרוח, ההיטהרות בענן של נועם, ההתפרצות הרגשית בתפילה ובהתוועדות, הן כולן בבחינת 'כניסה לעבודת ה' בחיפזון', כבדברי ר' צדוק הכהן מלובלין. החיפזון הזה אמנם עדיין אינו מאפשר לתכנים לקנות שביתה בנפש ולחנות דרך קבע בתודעה, אבל כן – הוא מעורר געגועים, מציע מצפן, פורש אופק. הנשמה שמתעוררת, הכיסופים האילמים, הגעגוע להתגלות – הם כולם התשתית ההכרחית להתחדשות רוחנית.

ואכן, אצל לא מעט תלמידות ניתן לזהות תהליכי עומק אמיתיים וממשיים עם מגמות רחוקות. המפגש עם התורה הפנימית דוחף אותן למסע של בירור נוקב ומעמיק, ללימוד בחברותות ארוכות אל תוך הלילה, לשאלת שאלות ולזריעת הזרעים שינבטו בסוף בעולמן האישי והמשפחתי. לטווח הארוך הדברים הללו בונים בסיס של יציבות, ציר פנימי וביטחון שכוללים גם אמונת חכמים וקבלת עול מלכות שמיים .

המדרשות חיות אמנם על אי של תמימות, ונמנעות ממפגש עם המציאות הנושכת. אך היא הנותנת, שדווקא ההתבססות בנקודה רוחנית ארכימדית כשמסביב יהום הסער, בונה בנפש את הביטחון והעצמה להתמודדות עם המשימות הדחופות של החיים. אני חושב שבמבחן התוצאה הדברים מוכיחים את עצמם. מפרספקטיבה של שנים נדמה לי שניתן לקבוע שדרך המדרשות נחלה ונוחלת הצלחה גדולה. 

 



מה דעתך? רוצה להגיב?
את מוזמנת להצטרף לדיון ולהוסיף תגובה בקבוצת "מדרשות תורניות" בפייסבוק