|
|
בחינות וציונים - מדד חיובי ושלילי
הבחינות והציונים אמנם מדרבנים וממריצים את התלמידים ללמוד, לדעת ולהבין את "חומר הלימוד", אבל הם אינם מאהיבים אותו עליו. האם בסיכום סופי, הבחינות רצויות הן או לא?
|
 |
בהתקרב סוף שנת הלימודים, טרודים המחנכים בריכוז ציוני התלמידים ובהכנת התעודות. אבל יש המערערים על השימוש המופרז במבחנים ובציונים במערכת החינוך. הקריאה למדוד את גודל תרומתן החינוכית של הבחינות והציונים מול גודל נזקם נשמעת מחדש כל פעם שהתלמידים מגלים סימנים של ניכור וריחוק נפשי מנושאי הלימוד. הבחינות והציונים אמנם מדרבנים וממריצים אותם ללמוד, לדעת ולהבין את "חומר הלימוד", אבל הם אינם מאהיבים אותו עליו. מחנכים רבים מתלוננים שגבול ההתעניינות של התלמיד בחומר הלימוד הוא מועד הבחינה. מיד לאחריה, התלמיד מואס בו. השאלה נשאלת, האם בסיכום סופי, הבחינות רצויות הן או לא?
לפני שנעסוק בהווה נפנה אל העבר. בעבר מוסדות החינוך העיקריים היו תלמודי התורה והישיבות. האם נערכו בהם בחינות? התשובה היא שלא היה בהם קו אחיד. לדוגמה: בישיבות הונגריה, נערכו מבחנים שבועיים. התלמידים חזרו על תלמודם לקראת הבחינה ונבחנו בעל פה. בתכנית הלימודים הישיבתית, הוקדש זמן קבוע לחזרות לקראת הבחינות. שמעתי שתלמידות המחזור הראשון של בית ספר "בית יעקב", שהוקם במזרח אירופה על ידי שרה שנירר ונוהל על ידה, קיבלו תעודות.
לעומת זאת, בישיבת וולוזי'ן, לא התקיימו בחינות, למעט במקרים חריגים. מסופר שהרב שלמה פוליאציק, העילוי ממייצ'יט, עמד בבחינות שבועיות בעת שלמד בוואלוזין. הוא נכנס לישיבה בגיל צעיר (כאן ראוי להזכיר שלישיבות נכנסו נערים בני שלוש עשרה, ולפעמים אפילו למטה מזה), ומטרת הבחינות היתה לעקוב אחר התקדמותו הלימודית והרוחנית.
כמו כן נערכו בחינות לקראת "סמיכה" (יורה יורה, ידין ידין). אבל, תעודה זו היתה שונה מהתעודה המחולקת כיום בבתי הספר. לא היה בה גיליון ציונים, אם כי נוסח כתב הסמיכה רמז על מידת ההערכה שנשא כותב הסמיכה כלפי מקבלה. מבחן ה"סמיכה" היה סוג של מבחן גמר, הבודק את כישוריו של התלמיד להורות הלכה למעשה בתחומים שונים. היוזמה לבחינה באה מצד התלמיד שביקש הכרה של סמכות רבנית ידועה ביכולתו לפסוק הלכה. הבחינה לא נכפתה עליו, ולא נקבע לה מועד מחייב.
ובחזרה להווה...
המבחנים, הציונים והתעודות, תורמים לחינוך ויחד עם זה מזיקים לו.
מהי תרומתם? במצב הנוכחי, כאשר כל כיתה מאוכלסת בשלושים עד ארבעים תלמידים, אין למורה כל אפשרות לאתר קשיים לימודיים של תלמידיו ללא עזרת המבחנים. בשיטת החינוך הקדומה, כאשר הרב או המחנך היו אחראים על מספר מועט של תלמידים, קל היה להם לזהות תלמיד המתקשה בלימודיו. אבל, בימינו, כאשר כיתה רגילה מכילה עשרות תלמידים, קשה למחנך ועוד יותר למורה מקצועי לעלות על הבעיות הלימודיות של תלמידיו - קשיים בהבנה או בארגון חומר הלימודים - ולהושיט להם עזרה. התעודה נצרכת על מנת שגם ההורים יהיו מודעים למצב הלימודי של בנם או בתם, ויטכסו עצות כיצד לעזור להם וכיצד לקדם אותם.
זהו הפן החיובי. אבל יש בו ליקויים רבים, במיוחד ביחס ללימודי הקודש, ללימוד תורה, מפני שהציון נתפס בעיני התלמיד כהערכה על הישגיו הלימודיים. אבל, באמת, הקשר שלנו לתורה איננו מתמקד בהישגים הלימודיים. אחד המרכיבים המרכזיים בקשר לתורה הוא "לפום צערא אגרא", זאת אומרת: העמל, המאמץ. ביחס ללימוד תורה קיימות שתי מצוות: מצות ידיעת התורה ומצות לימוד תורה (ניצול הזמן ללימוד תורה). המבחן שם את המיקוד על הידיעה בלבד, כלומר: ההבנה והזיכרון. תלמיד קשה הבנה צפוי לקבל ציון נמוך גם אם הוא ישקיע מאמצים מרובים לקראת המבחן. על אחת כמה וכמה אם הוא לוקה בזיכרונו. מנגד, תלמיד מוכשר, יקבל ציון גבוה ללא כל מאמץ, גם אם הוא מזלזל בתורה ועוסק בה רק באקראי מתוך ניכור נפשי מופגן. במקרים אלו הציונים אינם משקפים את ההשתדלות האנושית, את חלקנו בתורה, אלא את התכונות המו?לדות שהן מתנה אלוקית.
מי שמחפש עובד בתחום ההייטק, בתחום טכנולוגיית עילית, בוחן את כישוריהם של המועמדים ובוחר את המועמד היותר מבריק, גם גובה המשכורת נקבע כפונקציה ישירה של ה"תוצרת". מנהל בית תוכנה איננו מתחשב במידת ההשתדלות וההשקעה של עובדיו ואינו משלם להם שכר "לפום צערא". הוא מתעניין אך ורק בשורה התחתונה, בהישג. אבל תלמוד תורה איננו תעשיית הייטק. העמל בתורה, גם כאשר הוא איננו נושא פרי, הוא בעל ערך. "לפום צערא אגרא". מדוע? כיון שיש ערך עצמי להתקשרו?ת לתורה. לימוד התורה מקדש את האדם, מרומם אותו ומטהר אותו. לימוד התורה פועל פעולה כפולה: הוא מרחיב את הידע התורני והוא משפיע על הפנימיו?ת.
ביחס לתורה לא רק הלימוד חשוב אלא גם האהבה: אהבת התורה. היא איננה משתקפת בשיטת הציון הרגילה. על כן שיטת הציון המקובלת לא רק שהיא אינה מהימנה אלא היא עוד עלולה לסלף את היחס הנכון לתורה. היא עלולה לפתח השקפת עולם צרה ומצומצמת כלפי התורה, התוחמת את כל ערכה של תורה רק ללימוד התורה - הידע, ההבנה והזיכרון. זהו נזק חינוכי חמור, ההולך ומצטבר במהלך השנים.
לכן, אסור שתהיה זהות מלאה בין לימוד תורה לבחינות וציונים. חייבים להשאיר חלקים משמעותיים של לימודי הקודש מחוץ למעגל הציונים, נקיים מכל מדד הבוחן את ההישגים הלימודיים.
להמשך המאמר: בחינות וציונים - תמריץ חיובי ושלילי (חלק ב')
הרב אלישע אבינר הינו ראש הכולל בישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים, רב שכונת מצפה נבו, חבר הנהלת עמותת 'צהר'.
|
|
|
.jpg)
